לעיתים קרובות אנו מוצאים את עצמינו "מחפשים שקט". נוסעים מחוץ לעיר, לחופשה, לטיול, למקומות פתוחים ורחבי ידיים.
לשקט ולמרחב הפיזי, יש השפעות רבות עלינו במישור הרוחני יותר. המוח האנושי נוטה לייצר אובייקטיבים,
משהו לחשוב עליו, להתעסק בו, מייצר עניין ולרוב עושה זאת דרך מחשבות מטרידות או שליליות שיספקו את האגו,
וידגישו את הנפרדות.
אבל אם נעצור רגע ונשאל "מאין מגיעה המחשבה הזו?" לפתע נפתחת דלת לנסתר.
כפי שהשקט מאפשר לצליל להשמע, וכפי שהמרחב מאפשר לדברים להתקיים בתוכו- יש משהו שמאפשר לנו
עצמינו, להיות. והוא איננו נגלה במישור החומרי. שמתחילים לשים לב לשקט, למרווחים, ל"לא כלום", אפשר להרגיש
שמשהו בתוכנו משתנה, מתייצב, נרגע. ניתן לדמות את ה"רעש" שבחוץ, לרעש שבתוכנו. את העומס שמסביב,
למחשבות הצפופות שמופיעות בראשנו ללא מנוח. אם כך, נשאלת השאלה מדוע יש שיגידו שהשקט משעמם אותם,
או לא נעים להם, או אפילו גורם להם להיות עצובים? למעשה כל אלה הם הטריקים של האגו, של העצמי הנפרד, שנמצא
במצב מתמיד של חוסר נינוחות, חיפוש.
יש משהו בדממה, שמעמיד אותנו אל מול עצמינו. בלי הסחות דעת, בלי מסכות והגנות. משהו פשוט וטבעי.
השקט הוא כמו ראי לתודעה, שנפרש מלפנינו ועוזר להתבונן פנימה. ה"לא כלום" הוא גם ההכל, המרחב שמאפשר.
הדממה היא הערוץ דרכו ניתן להביט פנימה ולא החוצה, במקום שבו הכל מתחיל ומתקיים, הדרך למקור ההוויה.
כשמתחילים לשים לב לשקט, למרווחים, ל"לא כלום"- מתגלה אותו מרחב בתוכנו, כאילו נמתח חוט המחבר
אותנו עם מה שמקיים הכל.. מתגלה דממה עמוקה ביותר, יציבות שנחה בתוך עצמה, שאיננה תלויה בדבר.
החוויה הזו גורמת להבין, שגם העיר הצפופה ביותר מתקיימת בתוך מרחב של "כלום", יש שקט שנמצא
בין לבין. היכולת ללמוד להקשיב להם כבר תלויה ברצון החופשי של כל אחד, ובליבו היודע מה טוב לו.