הנפרדות היא איננה סתם הגדרה, החוצצת בין אדם אחד למשנהו. הנפרדות היא מצב תודעתי שהאנושות כיום שרויה בו בעיוורון מוחלט. ה
אדם חי בנפרד מהחיות, בנפרד מהטבע, בנפרד מהזולת ואפילו נפרד לגמרי מהעצמי הפנימי שלו, מחייו.
ניסיתי להבין מהיכן נובעת כל ההפרדה הזו, מה המקור שלה...?
האדם נמצא מרבית חייו במצב של חשיבה ורגש. כשאנו חושבים על עץ- נקרא לו בשם, נפענח את "גילו", נוכל לחשב
אם ומתי הוא יניב פרי ועוד. כל זאת בעזרת שכלנו. כשאנו חשים ומרגישים עץ- נוכל לתאר איזו תחושה הוא עושה
לנו בגוף, האם נעים לנו בחיקו, האם הוא משמח אותנו ועוד. בשתי הדרכים האלה יש –אותנו- ויש את -העץ- .
הדרך השלישית, שהיא למעשה נמשכת מתוך הדרכים הקודמות, היא הדרך היחידה בה אין נפרדות, בה קיימת אחדות
בריאה, שלם. דרך זו היא ההוויה. המצב בו העץ ואני זה אחד. נהייתי העץ. אמנם לא הצמחתי ענפים, אך מבחינה תודעתית
קיימת אחדות, שלמות בריאה והוויה. ידיעה גבוהה ששנינו ברואים של אותו המקור.
האישיות, אותה אנו מפתחים ומפארים כל חיינו, הינה חשובה אך באותה מידה מסוכנת. ככל שנזדהה עם האישיות
החיצונית, כך נתרחק מההוויה האלוהית האמיתית, ממי שאנחנו באמת. אדם שמצליח לגלות את היותו, מביט מבעד
לאישיות, מבעד לקליפתיות החומר, מבעד למקצוע שלו, לדעותיו, למראהו- יוכל ללכת בעולם מתוך אחדות ושלמות,
מתוך חווית אור ההוויה והרמוניית הבריאה כולה.
בשביל להמחיש, אפשר להביט בילדים, ולראות כיצד ניצוץ ההיות בוהק בעיניהם. ילדים אינם מזדהים עם גופם, עם מקצוע,
אין להם דעות פוליטיות, נושאים שהם צריכים לדון עליהם... הם רק קיימים. נוכחים בהווה. בו כל רגע הוא הכול.
ככל שהשכל מתחיל להתעורר, יוצא הילד ממצב ההוויה הטהורה בה הוא שרוי, והוא מתחיל בהתרחקות ממנה.
בוודאי שזהו תהליך הכרחי וטבעי. מאוחר יותר, אם נתעמק, נבחין שקיים בנו געגוע עמוק, כמעט לא מוחשי. זוהי הערגה
לתודעה ההיא שחווינו בעבר. געגוע לאלוהי.
חשוב לזכור, האישיות היא רק אמצעי, כלי, דרכו האני האמיתי העליון מתממש בעולם החומר. אנחנו הרבה מעבר למה שמשתקף בראי, הרבה מעבר לתארים שאספנו, הרבה מעבר. ועוד הרבה, מעבר.
רבים הם רזי שמיים ולב, מופלאה היא הדרך. בריאה קסומה ומסתורית,מודעות ערה ואלוהים אחד.