הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמינו מתקשים להתמודד עם מצבים שבהם יש ללב שלנו אפשרויות להפתח. למשל, כמה פעמים מצאתם את עצמכם מנהלים שיחה שלמה עם מישהו ורק מידיי פעם מישרים מבט לעייניו ? כמה פעמים מצאתם את עצמכם רוצים להגיד מילה טובה, לחבק, לבוא בפשטות, אבל משהו עצר בעדכם?
אותם מצבים הם תוצאה של הזנחה. הזנחה של דורות, שבהם שכחנו את הלב שלנו, את שפע הנתינה והפשטות שבו.
יש בנפש שלנו משהו שמתפקד כמו חומת הגנה, שנועדה בין היתר לשמור עלינו מפניי פגיעה, כאב, דחייה... היא נבנית לאורך השנים, ומתעבה עוד ועוד אחרי כל פעם שאנו חווים רגש לא נעים. למערכת ההגנה הזו יש אמנם תפקידים חשובים ומועילים, אבל כשאנו מותירים לה להיות המהות, שאנו נותנים לה לנתב את חיינו, התוצאה היא לב סגור, פגוע, חסר אמונה ועטוף בתוך חומות מבודדות.
האם לסגור את הלב זה באמת מה שיגן עלינו? תלוי לאן אנחנו רוצים להגיע. איש רוח ודעת שואף להרחיב את מודעתו וללכת מתוך רוחב, גובה וידיעת האור, ולכן יהיה עליו לגלות את ליבו, עמוק מבעד לחומות.
תנועת ההסתגרות היא בדיוק מה שמשאירה אותנו כלואים בתוך מציאות בוצית ודיסהרמונית. יכולותיו של הלב שלנו הן עצומות ואדירות, הלב הוא אמא, שמסתכלת מגבוה, בנתינה, הכלה, נדיבות וחסד. המון חסד. יש משהו בלב שלנו שמכיר את כל אלה, ואם רק ניתן לו לבטא את עצמו, אם רק נסמוך עליו ונלמד להקשיב לו, ייחשף בפנינו עולם שלם.
כשאנו באים בפתיחות לב, ונתקלים בהתנגדות, כמו בכל דבר, יש לנו בחירה. אפשר להעלב, להסגר להדוף, או שאפשר להתעלות אל מעבר, להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את הזולת- ואת המקום בו הוא נמצא. אולי ההתנגדות הגיעה מתוך קושי אישי שלו? אולי מתוך פירוש מוטעה שלנו? קצר בתקשורת? אם רק נעצור שנייה, לפני שאנחנו מתקפלים חזרה לעולמנו, נעמיק להתבונן, לשאול לבדוק... סביר להניח שמה שיקרה זה שהלב שלנו רק יגדל, יתרחב, ואולי על הדרך יסיר מעליו שכבת הגנה או שתיים.. את התנועה הזו יש ללמוד, לפעמים אפילו במאבק של ממש, עד שהלב מתורגל מספיק, ובשלב מסויים סגירת הלב תראה לנו פשוט בלתי אפשרית.
ביום יום נוכל לתרגל את פתיחת הלב אפילו בסיטואציות הכי קטנות- להגיד תודה לנהג אוטובוס, להסתכל אחד לשני בעיינים, לתת שקל להומלס ברחוב, להציע עזרה... ובגדול- לצאת מעצמנו, להסתכל על האחר, להיות קשובים, ולהרגיש להרגיש להרגיש. מייד נחוש בשינוי, לא תמיד נוכל לקשר ולהגדיר מה זה, אבל משהו בתוכנו ומחוצה לנו יקרה. אם נסתכל לעומק על השתלשלות התנועה, אז נהג האוטובוס שחייכנו אליו ירגיש יותר מוערך, יפתח קצת יותר את ליבו, יהיה נעים לנוסעים, יחזור הביתה וישפע את אורו למשפחתו, וכן הלאה. . . זו לא קלישאה! שימו לב מה קורה ליום שלכם כשמישהו מחמיא לכם על הבוקר.
המודעות להליכה בלב, אוטומטית מתמירה את התדר שלנו, מאפשרת תנועתיות מעלה ולרוחב, וגם מלמדת אותנו באופן מיוחד על אומץ.
אומץ לפרוץ את הגבולות של עצמינו, אומץ להסיר מגננות, להחשף, ליפול, לעמוד ולהמשיך ללכת בדרך, אומץ להיות יותר מהתבניות המוכרות, אומץ לפתוח דלתות אל הלא נודע,לתוך מרחבים של נצח, אומץ לפענח את סודותיו של ליבנו הענק, של הבריאה,
אומץ לאהוב באמת.
האנושות מתעוררת לעידן החסד. מהותינו כיצירה אלוהית מתגלה כמופלאה יותר ויותר. יחד עם המודעות הערה לעצמינו, לרוחב ליבנו, לחיים שסביבנו, לפשטות שבנתינה- נחולל שינוי תודעתי עצום.
נוכל לראות איך העולם הפנימי והחיצוני הופך מרווח, מאפשר, נעים והרמוני יותר.